האם התיק של Longchamp הוא יצירת אומנות או סתם עוד תרמיל? מסע בין דוכני שוק לרחובות תל אביב

השמש התל אביבית מציפה את אספלט בצהריים חונקים, ואני עומדת מול דוכן הרוכל ברחוב נחלת בנימין, מחזיקה בידי שקית תפוזים שמבטיחה “טריים מהפרדס”. הכתף השמאלית שלי צונחת תחת המשקל של Longchamp Israel בצבע חרדל – לא תיק, אלא עדות ניידת לפרדוקס האופנה הישראלי. בין ריחות התבלינים החריפים לזעקות של מוכרי האבטיחים, התיק הזה מתנהג כמו פרשן שקט: הוא יודע מתי להתבלט ומתי להיבלע בהמולה.

אתמול, במעלית הזכוכית של מגדל עזריאלי, הבחנתי באישה עם תיק Longchamp זהה לשלי. המראה הזויגנו לרגע כמו זוג נעליים תואמות בחתונה. “קונה בlongchampisrael.net?” היא שאלה בנימת קונספירציה, כאילו גילינו סיסמת כניסה למועדון סודי. עניתי במבט שמאשר הכל ומכחיש כלום. כי האמת? התיק הזה הוא האקס-ביי הכי דמוקרטי שיש: הוא מתהדר עם שמלות משי בארוחות שף, אבל לא מתבייש להכיל שקיות קפואים מ”שופרסל ביג”.

בשוק מחנה יהודה, בין דוכני הזעתר המהביל, התיק הפך לשותף קרימינלי. הנער שמוכר חומוס במזרקה צעק לי “סתומה, זה לא מקורי!” כשהציצה ממנו הכתובת Longchamp Israel. פרצתי בצחוק. המקוריות כאן נמדדת ביכולת להכיל בקבוק לימונענע, ארנק גנוב ממילאנו, וחפיסת נייר טואלט שלמה – כל זאת תוך שמירה על סילאוֶטה של אשת קריירה פריזאית.

בערב, במסיבה על גג ביפו, הפך הLongchamp שלי ליצור כלאיים. מבעד לחריצי הרוכסן הציצו שפופרת לק מבוקעת ופתק עם מספר טלפון של אנימטור הוליוודי. מישהו עם משקפי טייסים שאל אם זה “וינטג’ או רק מלוכלך”. עניתי שזו אסתטיקת גרילה אורבנית – שקר מוחלט, אבל במציאות שבה כל ברזילייר הוא הצהרה פוליטית, התיק הזה מאפשר לי לשחק בארבעה תפקידים במקביל: בוהמיינית, קפיטליסטית, תיירת מתחזה, וסתם עצלנית.

בביקור בקיסריה, מול פסיפסים רומיים מתפוררים, גיליתי פרדוקס חדש. התיק ניצב על אבן עתיקה כמו חפץ מוזיאלי מודרני – עור מקומט שמחקה פטינה, רוכסן שמנהל דיאלוג עם אבני פסיפס. צילמתי אותו לאינסטגרם עם הכיתוב “2000 שנה של אופנה”, וקיבלתי 37 לייקים מאנשים שמעולם לא ביקרו בlongchampisrael.net אבל מבינים אינטואיטיבית את המשחק בין נצחי לאֶפמֶרי.

המבחן האמיתי הגיע בשדה התעופה בן-גוריון. בעוד תיירות עם תיקי לואי ויטון מתנשפות מול דלפקי צ’ק-אין, הLongchamp Israel שלי התקפל לתצורת “פיצה מקומטת” מתחת למושב המטוס. כשפתחתי אותו בפריז, הוא התנפח כמו מדוזה רעבה – מחזה שכנראה גרם לקלוֹאֶה סֶבַּנייה להרים גבה בקנאה. כי זה הקסם: התיק הזה הוא צ’יימבלון של זהויות. הוא יכול להיות פרובינציאלי או קוסמופוליטי, תלוי באיזה צד של הים התיכון אתה עומד. וו הדלת במרפסת חיפאית מוצפת רוח, אני מבינה שהשאלה “האם זה אופנתי?” שגויה מיסודה. בישראל, אופנה היא לא סטטוס – זו אמנות הישרדות. העכשיו, כשהוא תלוי על Longchamp הזה הוא שורד אולטימטיבי: הוא שרד נזילת חומוס, גניבות אוטובוס, ואפילו מבט מבזה של מוכרת בבוטיק תל-אביבי. אם זה לא אופנה אמיתית – אז אני רוצה להיות לא אופנתית לנצח.